מחשבות של פסח

תוך כדי ניקיונות הפסח, נשמע ברקע שיעור על נושא צפון של הגדת הפסח. הצפון הוא מה שאנחנו לא רואים, לא יודעים. הצפון הזה הוא מה שמפעיל אותנו בחיי היום מיום. והשאלה היא איך מוציאים את הצפון מההסתרה? איך חושפים את המקום הכי עמוק בפנים שאנחנו בכלל לא מודעים לקיומו? מזמן שמעתי שיעור שבו הרב הסביר שכל עניינה של עבודת השם היא שבירת התבניות. כלומר, כל לימוד התורה, כל קיום המצוות וכל עבודת המידות נועדו להביא אותנו לדבר אחד. שבירת תבניות מחשבתיות שמגבילות את היכולת שלנו לפעול במציאות בחופשיות ויציאה למרחב מחשבתי גדול יותר. למשל, לפני מספר שבועות הגיעה חברה טובה להתייעץ איתי על קושי שהיא מתמודדת איתו במערכת הזוגית. כל פעם שבעלה אומר משהו שלא בדיוק יושב לה טוב, היא מיד נעלבת ויכול להיות מצב שהיא לא תדבר איתו שבוע. לאחר ששאלתי אותה מספר שאלות, להבין מה המורכבות המיוחדת להם, שאלתי אותה מה העלבון משרת אצלה. בהתחלה היא הביטה בי מופתעת, עלבון? מי רוצה להעלב? מה עלבון יכול לשרת חוץ מאשר כאב? אבל כשהסברתי לה על דפוסי התנהלות ומנגנוני הגנה, היא נפתחה להקשיב יותר ובהדרגה פרמנו את הפלונטרים והתברר שמדובר בדפוס התנהלות בבית הוריה דבר שהפך למנגנון הגנה אוטומטי להתמודדות עם פחדים רגשמיים, גם נתתי לה כלים חלופיים לפתור את הבעיה הספציפית עליה היא דיברה. זה היה מדהים לראות את העיניים נדלקות בהבנה שיש דרכים נכונות יותר, יעילות ונעימות יותר להגיע לאותה התוצאה, ושהיא כבר לא צריכה את העלבון כמנגנון הגנה. כבר באותו היום היא תרגלה את מה שדיברנו והיא התקשרה נרגשת מכך שהיא הצליחה להעביר לבעלה את מה שהיא מרגישה ורוצה, שבעלה הבין אותה גם בלי להעלב ולכעוס ושהיא מרגישה משוחררת מהצורך להתגונן מפניו. עוד הדרך ארוכה להמיר את הדפוס הישן בחדש. אבל כבר יש דרך חדשה, יש מרחב חדש בלב ובמחשבות. עוד דוגמא? מכירה משהו עם בטחון עצמי נמוך. הוא אינו מעריך את עצמו כראוי ולכן הוא משוכנע שכולם רואים בו רק את הכשלים, דבר שגורם להתנהלות מתגוננת שדוחה את הסביבה, מכשילה אותו וגורמת לסביבה להגשים את הציפייה שלו. אחרי הרבה שיחות על הטוב שבו, על זה שהסביבה כן מעריכה אותו, הוא קרא בספר שהערך של האדם אינו תלוי בגורם חיצוני, אלא שעצם זה שהוא אדם, נשמה אלוקית בתוך גוף כבר יש לו ערך עצום. לא יאומן כמה ההבנה הזו פתחה לו את היכולת לקבל את עצמו כמו שהוא. פתאום הגב שלו הזדקף. ממש! פיזית! וכל ההתנהלות שלו השתנתה כלפי הסביבה וכלפי עצמו. שוב, הפנמת התובנה והפיכתה להרגל עורכת זמן רב, אבל האדם כבר נמצא במרחב אחר. הרב וולבה כותב בספר עלי שור בסיכום לפרק על המוסר "מוסר הוא מאבק עמוק ועקבי עם הרמאות העצמית המכשילה אותנו על כל צעד." לפעמים הרמאות הזו אומרת לנו שאנחנו לא מספיק טובים, לפעמים שאנחנו טובים יותר ממה שאנחנו באמת. לפעמים הרמאות היא ביחס ילדותי וקטנוני קלפי השם ולפעמים מדובר בדיוק מושג האלוקות ומכך גם דיוק בהבנה של מה שאנחנו עושים פה. יהי רצון שהפסח הזה נצא משעבוד התפיסות המגבילות לחירות אמיתית.